הבוקר קיבלתי את ההודעה המכאיבה מנשוא שהגברת הראשונה של עולם האפנה הישראלי - נורית בת-יער האגדית - עזבה את העולם הזה בחג האורים, בתאריך המדובר 12.12.2012.
כמה ימים קודם נורית העלתה סטטוס פרידה בטיימליין שלה שעכשיו מקבל משמעות אחרת, את זו שכנראה כיוונה אליה כשכתבה אותו ואנחנו לא ממש הבנו למה ככה פתאום היא נפרדת מחברים באהבה ומודיעה שהיא עוזבת את פייסבוק.
אני עוברת על התגובות כמו גם על הדברים שאנשים העלו בטיימליין שלה עם השמע הבשורה המרה, והדמעות חונקות את גרוני. זכיתי להכיר ולחוות אותה מקרוב ולהפיק לה תערוכה רק באוקטובר 2012 ורק עכשיו אני קולטת איזה כבוד ואיזה אמון היא נתנה בי, להפיק לה תערוכה "רגע לפני", כאשר היא ידעה שאלו הם ימיה האחרונים.
את התערוכה על חייה ופועלה בעולם האפנה הישראלי, העליתי כעת שוב, רק שהפעם באתר שמיועד לזכרם של יקירנו שהלכו לעולמם
היא נפרדה ממני בסטטוס מרגש עם התמונה הזו וכך כתבה על הוול שלה: "ברצוני להודות לדליה ארזי המלכה מ"ארזי.נט" על התערוכה המדהימה שהיא רקחה למעני. וכן לכל החברים היקרים שהתייחסו אליה".
כבר אז התרגשתי מהאמון שנתנה בי כשעבדנו יחד על הפקת התערוכה על חייה ופועלה בעולם האפנה, אבל עכשיו כשנופלים לי האסימונים אני מבינה את גודל המשמעות. היא לא סיפרה לי כלום על המחלה, לא שיתפה אותי בדברים שעוברים עליה, ורק הרעיפה עליי כל הזמן מחמאות. היא הייתה כל הזמן כותבת לי את המשפט שנצרב לי בזיכרון ולעד ילך עם ליבי: "דלינקה, את משהו אחר".
היא שיתפה פעולה בצורה יוצאת דופן, זורמת ונעימה מאין כמוה בכזו אצילות, כמו מלכה. אני חושבת על זה, עוברת בין המיילים החמים המלטפים שהשאירה לי וחושבת על הכבוד הגדול שהעניקה לי, על הזכות הגדולה שנתנה לי לתעד חלקים מחייה ולהשאיר עוד מזכרת נוצצת בגווני ורוד פוקסייה לעולם הוירטואלי שלנו, שנכנס לי ללב כל כך עמוק.
לפעמים היא הייתה נעלמת לי לשבוע שלם ולא עונה למיילים, ואז פתאום הייתה חוזרת אליי וכותבת לי "סליחה, דלינקה, לא הייתי ליד המחשב." מי יודע איפה הייתה. אולי בבית החולים? לפעמים הייתי מקבלת ממנה מיילים ותמונות ומבלי לדעת למה , מיד הייתי מתחילה לבכות. עכשיו אני מבינה. איזו אישה גדולה מהחיים, איזו אצילות. אשה יפה מבפנים ומבחוץ. מלאה במילים חמות מפרגנות שמלטפות את הלב והנפש וישארו עימי לעד.
לפעמים היא הייתה נעלמת לי לשבוע שלם ולא עונה למיילים, ואז פתאום הייתה חוזרת אליי וכותבת לי "סליחה, דלינקה, לא הייתי ליד המחשב." מי יודע איפה הייתה. אולי בבית החולים? לפעמים הייתי מקבלת ממנה מיילים ותמונות ומבלי לדעת למה , מיד הייתי מתחילה לבכות. עכשיו אני מבינה. איזו אישה גדולה מהחיים, איזו אצילות. אשה יפה מבפנים ומבחוץ. מלאה במילים חמות מפרגנות שמלטפות את הלב והנפש וישארו עימי לעד.
תודה ענקית מהלב על הזכות הגדולה שניתנה לי להכיר אותך נורית בת יער. כל כך כואב, נוחי על משכבך בשלום, אמן. Dalya Arazi
14.12.2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה